חלון
לצפון

משפחת אלפסי הקימה את יקב הר אודם ב־2003 מתוך רצון ליצור מפעל משפחתי המשלב חקלאות, יין ותיירות. היקב יושב בגובה של יותר מאלף מטר בצפון הגולן וכרמיו נטועים גם באזור עמק הבכא, סמוך מאוד לגבול סוריה.

במלחמה הפך המיקום הזה מחלק מסיפור הטרואר לחלק מסיפור ההישרדות. כרמים הוכרזו שטח צבאי סגור; עובדים פונו או גויסו, והיקב היה עדיין בעיצומו של הבציר. במהלך 2024 רקטה פגעה בחלקת מרלו והשמידה עשרות גפנים, ושריפות נעצרו סמוך לגדרות הכרמים. למרות זאת מרכז המבקרים המשיך לפעול כמעט ללא קהל — מתוך החלטה מודעת להישאר.

בחרתי שלושה ביטויים שונים של הר אודם: הרוזה ככניסה קלה ורעננה לצפון הגבוה; הנביולו, זן בלתי צפוי בנוף הישראלי, כיין שמראה מה אפשר לעשות באקלים הקריר של צפון הגולן; ושיכר הדובדבנים כסיום אחר לגמרי — מוצר חקלאי צפוני שאינו מנסה להיות עוד כוס יין.

ליברו הוא הפרויקט הזעיר והאישי של היינן בועז מזרחי אדם. הכרם בנווה אטי״ב ניטע בגובה של כ־840 מטר, באזור קריר במיוחד ביחס לרוב אזורי היין בישראל. הגרנאש שלו הפך לאחת הדוגמאות המסקרנות לשאלה כיצד זן ים־תיכוני מתנהג דווקא בגובה ובאקלים צפוני: פחות חיפוש אחר עוצמה וצבע, ויותר רעננות, ארומה ועדינות.

אבל כאן גם אי אפשר להפריד בין הטרואר למלחמה. ליברו יושב למרגלות החרמון, בתוך מרחב שהפך לקו עימות; גם הקואופרטיב הצפוני שבו מיוצרים יינות היקב נאלץ בתקופות הלחימה לעבוד תחת מגבלות, לבטל אירועים ולהתמודד עם עצירה במכירות.

בחרתי בגרנאש מפני שהוא מגלם היטב את מה שאני מחפש בחלון לצפון: זן מוכר שמקבל כאן ביטוי לא צפוי, יקב קטן מאוד שקשה לפגוש בחנות רגילה, ויין שמספר את המקום כמעט בלי צורך בתרגום.

יקב ארץ הוא קודם כל סיפור משפחתי. ב־2008 צורי מכלוף החליט להגשים חלום ולהקים יקב קטן בחצר הבית בכליל. הוא התחיל בכרם של דונם אחד, וכבר בשנה שלאחר מכן אביו, יעקב, הצטרף אליו והשניים נטעו יחד כרם נוסף. עד היום היקב נשאר קטן, משפחתי וקרוב מאוד לעבודה עצמה — כרמים שמטופלים כמעט כגידולי בעל, עם השקיה מזערית, עבודה אורגנית ככל האפשר ויבולים נמוכים מאוד.

גם המקום עצמו חשוב כאן. כליל הוא יישוב יוצא דופן בגליל המערבי: כפר קטן ומפוזר בתוך חורש טבעי, שנבנה מלכתחילה סביב רגישות לסביבה, חקלאות, בוסתנים ואורח חיים כמעט אקולוגי־כפרי. זה מסוג המקומות שבהם הגבול בין בית, כרם, אירוח ועסק כמעט לא קיים. ובשנות המלחמה כל המרחב הזה של הגליל המערבי חי ופועל בצלו של גבול לבנון — לא תמיד מתוך פינוי רשמי או פגיעה ישירה, אלא מתוך מציאות שבה תיירות, תנועה ויכולת לקיים עסק קטן נעשות הרבה פחות מובנות מאליהן.

דווקא משם מגיע ״שמש צהובה״ — מוסקט אלכסנדרוני שנעשה כיין כתום. זה יין שמבחינתי מספר את ארץ טוב יותר מכל יין: ארומטי, שונה, קצת פראי, ומחובר מאוד לאופן שבו המשפחה חושבת על חקלאות ועל המקום. הוא נמצא בחלון לא מפני שהוא מייצג סגנון ישראלי מוכר, אלא בדיוק להפך — כי הוא מראה מה יכול לצאת מיקב משפחתי קטן בגליל כשהוא מרשה לעצמו לעשות משהו מאוד משלו.

לוריא הוא סיפור של משפחת חקלאים שהפכה את הכרם ליקב. יוסף סיידא מגדל ענבי יין באזור ספסופה והר מירון, ובנו גידי הפך את הידע החקלאי המשפחתי לעשייה ייננית.

מעט סיפורי יין מספרים את תקופת המלחמה בצפון בצורה ברורה כל כך. הכרמים נמצאים קילומטרים ספורים מגבול לבנון; יוסף סיידא המשיך לטפל בהם ולבצור בזמן ירי, תוך מחסור בידיים עובדות. במקביל המשפחה השלימה את בנייתו של מרכז מבקרים חדש — אך המלחמה דחתה את פתיחתו.

בחרתי שני יינות כמעט הפוכים: שרדונה ללא עץ, שנותן לבן נקי, נגיש ולא כבד; וקברנה פרנק, שמביא לתפריט אדום קלאסי יותר אבל עם אופי זני ברור — פרי אדום, עשבוניות ותיבול.

נטופה מוסיף למפה אזור אחר: הגליל התחתון. כרמי היקב משתרעים על כ־120 דונם באזור עין דור למרגלות התבור, ובולטת בהם בחירה בזנים ים־תיכוניים ולואריים — שנין בלאן, מורבדר, סירה, גרנאש ואחרים — מתוך ניסיון להתאים את הזן למקום ולא רק למה שמוכר לקהל.

כבר בחודשים הראשונים של המלחמה אנשי היקב תיארו צוות שחלקו מגויס או עוסק בשמירה, בעוד אחרים ממשיכים בעבודת היין ומסייעים לחקלאים ביישובי קו העימות שנשארו בלי כוח אדם. מרכז המבקרים עצמו שימש גם לאירוח חיילים, מתנדבים ומפונים.

בחרתי בנטופה שני לבנים שמרחיבים את השפה של הרשימה. מסעי לבן — ורמנטינו וגרנאש בלאן — מכניס שפה ים־תיכונית ורעננה; והשנין בלאן נותן לבן מעט עמוק ומורכב יותר. יחד הם מראים שהצפון הוא לא רק קברנה בגובה — אלא מקום שבו אפשר לחשוב מחדש גם על הזנים שמתאימים לישראל.